האם אתם לא תוהים לפעמים אם לא התהפכו היוצרות והעולם מנהל אותנו במקום שנתנהל בתוכו?
האם אתם מוצאים את עצמכם נשאבים לפייסבוק ולווטסאפ ולמטלות ולאלפי הסידורים ובין לבין חיים?
האם גם אתם מסבירים לעצמכם שככה זה וזו הקידמה ועדיין לרגעים תוהים אם זה באמת הגיוני?
נעים מאוד, אני ענת, בת 36, מכורה למיילים, ווטסאפ, פייסבוק, סידורים, משימות, מטלות ועוד.
בימים אלו אני עוברת גמילה, לא תכננתי להכנס לגמילה, מסתבר שהיא חלק משינוי החיים שבחרתי, איכשהוא היה ברור לי במעמקי המחשבה שאני מכורה גם קודם אבל תמיד מיהרתי להספיק את הכל שלא היה לי זמן לקלוט את הקצב ותכלס אני גם ממש טובה בראציונליזציה.
לא יודעת אם זה קורה גם לכם אבל...
בבוקר אני תמיד בודקת מה חדש בפלאפון, כשבעלי אומר שאני מכורה אני אומרת "מה פתאום? אני? אני רק מודאה בווטסאפ שרומי, בתי הגדולה, והחברות שלה אכן צועדות גם הבוקר לבית הספר, זה לא בשבילי".
כשהבת שלי הקטנה אמה מבקשת שאשב לידה בחדר בזמן שהיא מציירת אני אומרת שאני תיכף מגיעה וב"תיכף" אני עושה 10 דברים... מארגנת את הבית, מחזירה טלפון, בודקת ווטסאפים, נכנסת לבנק ומכינה אלבום בלופה. אין ברירה, פשוט יש המון מה לעשות.
בימים האחרונים, פתאום קלטתי שבאופן לא רצוני (לפחות לא מודע, הרי כל השינוי שאני עוברת הוא רצוני) אני בתהליך גמילה... כיוון שאני בדרכי לסיים את תפקידי הניהולי בHP ועובדת יותר ויותר בקליניקה בבית, מ300 מיילים ביום אני מקבלת מקסימום 20 , אז אני נכנסת למייל של העבודה (כוחו של הרגל) אבל לא קורה שם שום דבר. הפייסבוק והווטסאפ העבירו לי שעות של ישיבות מיותרות ופתאום כשהכניסה אליהם היא בזמני הפנוי ומבחירה ולא כדי "להעביר את הזמן" אני תוהה מה המינון הנכון.
פתאום...
לא כל כך בא לי להיות עם הפרצוף בתוך הפלאפון כשאני אנשים (זה עדיין קורה לי, גמילה אינה עניין פשוט), וזה צורם לי הרבה יותר כשאחרים עושים את זה ליד בנותי או לידי כשקודם לא ממש שמתי לב.
לא כל כך בא לי לשרוף זמן על לשוטט, יש בי רצון שלתוכן שנכנס אלי תהיה משמעות ומינון ושבכלל תהיה שם מחשבה (אני עדיין רואה סרטונים מצחיקים בפייסבוק פשוט מקדישה תשומת לב למה וכמה)
לא כל כך בא לי להעביר את החיים בעודי מנהלת אותם אבל לא לגמרי ברור מי ממש חי אותם...
אגלה לכם סוד, גמילה זה לא דבר פשוט.
בעלי אמר אתמול שלאחרונה אנחנו עוברים מלנהל את המשפחה שלנו ללהתנהל בתוכה. תחשבו על זה רגע... הוא הסביר שתמיד שילמנו הרבה כסף כדי לנהל בצורה הטובה ביותר את המשפחה, הבית, הבנות, אנחנו, הסידורים ושהיום פחות בא לו לשלם לאחרים כדי לנהל את המשפחה שלנו היטב אלא הוא רוצה להתנהל כמשפחה ולהיות הרבה יותר זה שחי את היומיום ולא רק מתקתק אותו, ביחד איתנו.
במקום לשלוח למורה פרטי לשבת עם הבנות על לימודים, במקום לקחת הדרכת הורים, לגלות יחד מי כל אחד מאיתנו ולהתנהל ביתר חכמה ביחד, להסכים לזמן איכות משפחתי כאן ועכשיו עם הפאזל במטבח ולא רק באיטליה הרחוקה, לחלוק עם הבנות את מטלות הבית במקום רק למצוא מי יתקתק אותן עבורנו.
אל דאגה, לא ויתרנו על טיולים ועל מורים פרטיים כשצריך או על הדרכה הורית או על מי שיחלוק את מטלות נקיון הבית, אנחנו פשוט לא רוצים יותר להיות רק ליד, לנהל את החיים שלנו, גם אם יש לשנינו כישורי ניהול לא רעים בכלל, זה פשוט לא מספיק טוב. אנחנו ממש רוצים לחיות אותם, ללכלך את הידיים.
להתנהל בתוך החיים שלנו זה ממש לא פשוט. במובן מסויים הרבה יותר קל כשהכל סטרילי. כשהבנות בצהרון ואוכלות ולומדות שם, כשיש קושי בלימודים נתמכים על ידי מורים מקצועיים ואנחנו אחראים לבית ולסידורים והבנות אחראיות להיות ילדות, אבל אז אנחנו רק המבוגר האחרי והבנות עסוקות בלהיות ילדות.
מה זה אומר לחיות חיים פחות סטרילים? להכנס למשחק ולהכניס גם את הבנות ולערבב את הקלפים כשהתפקידים לא ידועים מראש...
האם זה קל? ממש לא.
פתאום כשהראש פחות בפלאפון ובסידורים אז אנחנו מגלים שלא תמיד בא לנו להרכיב פאזל עם הבנות. מה זה אומר עלינו כשאין תרוצים,אנחנו כאן ולא בא לנו להיות ביחד? מה זה אומר לתת מקום למורכבות הזו?
פתאום כשהביחד המשפחתי הוא לא בעיקר בטיולים, אז מה הוא כן? מה כיף לנו לעשות כלם יחד? מה בכלל כל אחד אוהב ואיך זה יכול להתחבר? ומה קורה כשנמצאים יחד והבנות רק רבות וצועקות? מה קורה כשנמצאים יחד ועולות כל התחושות, כל האפשרויות?
זה הרבה פחות מסודר ומתוכנן, זה לא מסלול טיול, זה חיים...
האם אפשר לשפר את תזונת המשפחה לא דרך פרויקט נוסף של קינואה ועדשים אלא בצעדים קטנים שמתחילים בבכלל לשבת כל המשפחה קצת יותר (ולפעמים גם לוותר ולתת לבנות לאכול מול פרק ולא להרגיש רע), בלהכין ברוקולי בתנור או סלט פירות במקום חטיפים ולהכין אותם ביחד ולדעת שכל צעד קטן ובפרט אם הוא לא מעורר בנו סטרס אלא מאפשר יותר יחד הוא צעד ענק עבורנו...
האם אפשר להיות עם הילדים שלנו לא כי אנחנו צריכים להיות שם בשבילם אלא כי אנחנו רוצים להיות כאן ראשית בשבילנו ואז גם איתם? להפוך את טקס השינה לטקס שלא רק טוב לילדים כי מקריאים להם סיפורים ומשקיעים בהם אלא הוא גם נעים לנו כי שומעים ברקע שירים שאנחנו אוהבים או מספרים סיפורים מהחיים כי שום טקס לא באמת שווה אם הוא לא נעים לנו לפחות כפי שהוא נעים לילדים שלנו..
האם אפשר להתחיל לייצר זמן איכות כאן ועכשיו בדברים הקטנים ולא רק כשנוסעים לחו"ל? והאם אפשר לקבל את זה שההסכמה הזו תגרום לנו להפגש עם כל מני מחשבות ורגשות וכך נכיר יותר אותנו?
אז אני בגמילה,
זה לא יקח יום ולא יומיים, זו התמכרות של שנים, ואני גם לא יודעת לומר מה תהיה התוצאה, אין לי כל כוונה להתנתק מהחיים המודרנים ולעבור לריטריט אבל אני רוצה לגלות מה המינונים שנכונים לי.
אני עדיין מציצה בפלאפון בבוקר אבל בחיוך ובלי לשקר לעצמי, כשאני בבית עם הבנות או עם בעלי וגם לבד עם עצמי, אני פחות נודדת לפלאפון או לסידורים וכשאני כן מתבוננת מה מתאים לי וכמה. אני מבלה יותר עם עצמי ובחיק המשפחה ומבינה שחלק מההסכמה הזו להיות עם פחות התנתקויות אומר להסכים לחוש את כל הצבעים שעולים וגם להתבלבל בדרך תוך הסכמה להתנסות בלי לדעת מראש מה תהיה התוצאה
בין לבין אני נפגשת בקליניקה עם אנשים מדהימים ועושה איתם בדיוק את מה שאני עושה עם עצמי, מגלה יחד איתם מי הם כשהם מתנהלים בחייהם ולא רק מנהלים את החיים, מי כל אחד מאיתנו כשלרגע אנחנו מוכנים להציץ מבעד לשגרה הקבועה ולמרוץ החיים וכשהראייה מתרחבת מתרחבים הצבעים מעצמם? מה עוד יש בנו ומה עוד יש לחיים להציע לנו?
אז אם גם אתם מרגישים לפעמים שאתם כל כך עסוקים בלנהל את החיים ובא לכם יותר להבין יותר איך לא רק לנהל את החיים אלא להתנהל בתוכם, אתם מוזמנים להגיע לסשן של חיבורים בו נגלה יחד איך תוכלו להגיע לאותן תוצאות והצלחות תוך כדי שאתם חלק פעיל יותר בחיים שלכם ושל משפחתכם...
באהבה, ענת קיסל.
טלפון להזמנת סשן חיבורים - 072-2149312