כלנו חיים בתוך עולם מלא בהגדרות ובמיוחד הדבר בולט בעולם העבודה. התפקיד שלנו, האחריות שלנו בעבודה, הארגון אליו אנחנו שייכם. כששואלים אדם "ספר לי על עצמך" פעמים כה רבות התשובה האוטומטית תהיה "אני גננת", "אני מנהל...", "אני מורה" , :אני אמא" וההגדרה שניתנה לנו הופכת בלי ששמנו לב להיות התווית שאנו שמים על צווארנו ומסתובבים איתה בעולם.
אך האם אנחנו ההגדרה של תפקידנו זה או אחר?
דרך איזה משקפיים אנחנו חווים את העולם כשאנחנו ההגדרה שלנו וכמה זה מאפשר לנו לחיות אותנו?
אנחנו הולכים לעבודה בחלק נכבד מחיינו. שמים את ה"הגדרה" שקיבלנו, את התווית ומתנהגים כפי שמצופה מאתנו להתנהג. פעמים רבות כשאני שואלת אנשים כחלק מהליך חיבורים בשיטת NYE, מדוע אתה מתנהל כפי שאתה מתנהל בעבודה? אני שומעת תשובות של "אין ברירה", "ככה זה התפקיד הזה". אנחנו שמים לעצמנו תקרת זכוכית נמוכה וחוסמת שעוצרת אותנו מלהביא אותנו באמת לעבודה ולא רק לעבוד טוב.
אחד מהמנהלים שלי פעם אמר לי שאם אני רוצה להתקדם לתפקיד הבא שלי הדרך הטובה ביותר היא להתחיל להתנהג כאילו זה כבר התפקיד שלי והשאר יגיע. נשמע מוזר לא? איך אני, מתכנתת יכולה להתנהג כמו ראש צוות? איך אני ראש צוות יכולה להתנהג כראש קבוצה? הרי כלנו מחכים קודם שיתנו לנו את השרביט ורק אז נוכל באמת להשתמש בו אבל זה אבסורד כי למנהלים שלנו יהיה כל כך הרבה יותר קל וטבעי לתת לנו שרביט כשהם חשים שאנחנו כבר בגודל מתאים לתפקיד...
היום אני יודעת שאפילו העצה ההיא של אותו מנהל היתה חלקית, כי אני לא רוצה להתאים לשום כסא, אני רוצה לחיות אותי ושהתפקיד שלי בעבודה יהווה במה עבורי לבטא את מי שאני ורק ככה לאורך זמן אפשר להצליח ולהנות מהדרך בלי לחוש מאמץ. בלי שנצטרך להוכיח את עצמנו כל הזמן, בלי שנצטרך לעבוד קשה כל כך, בלי שנפחד שאנחנו ברי החלפה ובלי לחיות בתחרות מתמדת עם העמיתים שלנו.
כשאני חיה את עצמי אף אחד לא יכול להיות דומה לי כי אף אחד לא יכול להיות אני, אבל כשאני חיה תפקיד ומנסה להתאים את עצמי אז כלם נראים ונשמעים וכאן מתחילים הפחדים ונולדת התחרות...
במקום הזה, המתאמץ, זו נהיית עבודה קשה שלעתים לא נושאת פירות וגם כשהיא נושאת פירות רבים, אנשים מתקדמים ומצליחים ואז מרגישים ריקים או חרדים ושואלים את עצמם האם כל זה היה שווה? האם זה ימשיך או בכל רגע עלול להתפרק? כשאנחנו לא חיים אותנו אלא הגדרה אנחנו חיים במאמץ ואז אנחנו טועים לחשוב שככה זה, אלו החיים, ככה מקובל. אבל לא, אלו לא החיים, אלו פשוט החיים שבחרנו כדמות ולא כעצמנו, בעשייה ולא בלהביא אותנו לקדמת הבמה.
אלו חיים של מאמץ כי אנחנו בוחרים לא לחיות את הטבע שלנו.
מי אנחנו ללא המשוואה שמאמץ=חיים? מי אנחנו יכולים להיות ללא ההכרח להתאמץ כדי להגיע?
עץ תפוזים לא חושב כל היום על כל התפוזים שהוא צריך לייצר, הוא לא מתאמץ ולא מנהל את סדר המשימות שלו, הוא חי את הטבע שלו. התפוזים הם התוצר שלו, הוא היוצר. אנחנו כעובדים, כמנהלים יכולים לבחור האם אנחנו רוצים לחיות כמו עץ התפוזים, לגלות את הטבע שלנו ולהביא אותו לעבודה או לחיות את ההגדרה שלנו ולנהל את ייצור התפוזים כשבעצם אולי בכלל אנחנו עץ תפוחים שהתחפש לעץ תפוזים וככזה עובד הרבה יותר מדי קשה לתחזק את התחפושת...
אנשים רבים שאני פוגשת מרגישים שלעבודה שלהם אין מספיק משמעות, שיש סיפוק ואתגרים ואנשים נחמדים ואחלה תנאים אבל משהו בפנים שואל "אבל מה עוד? אין עוד משמעות?". אנחנו מתבלבלים לחשוב שמשמעות מגיעה מתוכן, שזה קשור לנושא העבודה שלנו כשבעצם זה קשור לעד כמה אנחנו מביאים אותנו ליום יום שלנו בעבודה ומתוך כך חשים משמעות.
בואו נקח רגע מגרש שמשחקים בו. מה מעניין אתכם לדעת קודם כל כשתגיעו למגרש משחקים חדש?
1. מה כללי המשחק?
2. מי השחקנים?
3. מי אני עצמי?
תחשבו על זה רגע...
אם אני משחק את עצמי במשחק החיים אז אני מרגיש משמעות כי אני משמעותי למשחק, אני עצמי.
אם אני משחק את משחק החיים דרך איזו דמות רק כדי להצליח בו ובעיקר מתמקד בלהתאים לכללי המשחק אז יכול להיות שאראה שחקן מצטיין מבחוץ אבל ארגיש שלמשחק אין משמעות, זה לא בגלל שהמשחק לא טוב זה כי אני עצמי לא במשחק ולכן הוא לא משמעותי בעיני גם אם אני השחקן הכוכב.
אתן דוגמא מסשן חיבורים בנושא...
אדם שעובד כעצמאי ונותן את כל כלו, מתאמץ וממש עושה הכל כדי שהלקוחות שלו יהיו מרוצים. ואז מגיע לקוח שאינו מרוצה ללא סיבה אמיתית נראית לעין ומתעצבן עליו. אותו אדם שמכיר את עצמו רק כזה שמתאמץ ונותן את כל כלו כאקסיומה להצלחתו בעבודה כועס ונפגע. "איך ייתכן שאותו לקוח לא רואה כמה הוא הוגן? ומתאמץ? ונותן את כלו? מי הוא חושב שהוא?". עכשיו בואו נתבונן בסיטואציה, יכולנו לייעץ לאותו אדם שהלקוח הזה לא שווה שיעבוד איתו ושאם הוא לא רואה את האיכות שלו שלא יקח אותו ויכולנו כחברים להתעצבן איתו ביחד על העוול שאותו לקוח עשה לו שנותן את כל כלו בתגובתו כלפיו.
אבל אם נסתכל רגע על המצב הזה במשקפיים חיבוריים דרך שיטת NYE, מה אנחנו לומדים במצב הזה? התסכול וההעלבות של אותו אדם אינן באמת מהלקוח, הוא מתוסכל ממנו על עצם הבחירה שלו מלכתחילה לתת את כל כלו. הרי לו לא היה מתאמץ כל כך, במצב כזה שיש לקוח שלא מעוניין לעבוד איתו היה פשוט ממשיך הלאה בדרכו ולא מתוסכל כל כך מהמצב והיה יכול להגיב באופן הרבה פחות אימפולסיבי ואמוציונלי.
אבל אם לאותו אדם מאמץ=קיימות וזו אקסיומה כמו ש1+1=2 אין לו כל ברירה אחרת אלא להגן על הנחת היסוד הזה ולודא שהאדם השני מבין שהוא מתאמץ ורואה את זה. במפגש חיבורים NYE נאפשר לאותו אדם להרגיש איך זה לחיות מבלי מאמץ, לגלות "מי אני ללא מאמץ" ומהמקום הזה יפתחו עבורו דלתות לאפשרות חיים אחרת בכל תחומי החיים כי נגענו בתשתית ולא בנושא הספציפי.
כמה פעמים אתם הגבתם באימפולסיביות? באמוציונליות?
כמה פעמים הצלחתם בעבודה אבל לא הרגשתם את המשמעות שחיפשתם?
האם לא בא לכם לחבר בין מי שאתם בחוץ למי שאתם באמת ולהצליח מתוך תחושה פנימית רחבה ולא כעוד דרך לשרוד בעולם העיקר שנהיה יותר טובים מאחרים?
אם כן, אתם מוזמנים לפנות אלי ולתאם סשן שיאפשר לכם להצליח דרך גילוי של מי שאתם באמת...
באהבה, ענת קיסל.
טלפון להזמנת סשן חיבורים - 072-2149312