מכירים את התחושה הזאת שפתאום הכל מרגיש שחור?
מכירים את התחושה הזאת שיש פתאום מועקה בלב ואנחנו אפילו לא יודעים למה היא הגיעה?
מכירים את התחושה הזאת שבמקביל למועקה לפעמים הדופק מתחיל להיות מהיר, יש תחושת מחנק, השרירים בגוף נתפסים?
אז כן.. זוהי חרדה בחלק מהסימפטומים שלה.
למה זה קורה? ובמיוחד שלפעמים הכל כביכול טוב בחיים שלנו?
מאיפה מגיעה החרדה?
על שאלות אלו אני אענה בהמשך המאמר..
תחושת החרדה שמגיעה כביכול משום מקום היא בבסיסה חרדה קיומית.
מה זה אומר?
זה אומר שבעצם מה ש"קיים" אותי עד היום מתחיל להתערער, להישבר, להתפורר.
מה קיים אותי עד היום אתם שואלים?
שאלה טובה, התשובה עליה קצת שונה מאדם לאדם ואני אסביר.
האדם כאדם מורכב משני חלקים: האני ועצמי.
אני= הגוף הפיזי, השכל, העשייה שלי, ההתנהלות שלי, בגדול החיצוניות שלי ושל חיי.
עצמי= האנרגיה האינסופית הקיימת בי, הבורא שבתוכי, המהות שלי, הנשמה שלי, כל השפע, מקור החיות והקיום שלי.
העצמי הוא מקור החיות והקיימות שלי והוא תמיד קיים בי.
כמה אני ארגיש קיים בעולם ללא תלות בדבר תלוי ברמת החיבור של האני שלי לעצמי שלי.
כמה אני קשוב לעצמי, כמה אני מחובר לעצמי ומרגיש את קיומם פשוט מעצם החיבור לאנרגיה האינסופית הקיימת בי.
כשאני מספיק מחובר לעצמי וחי את עצמי באמת אני מרגיש קיים ללא תלות במה שקורה בעולם שלי, ללא קשר להצלחות או לכישלונות שלי, ללא קשר להשגות שלי, ללא קשר לכמה למדתי או לא, ללא קשר לזוגיות , לעבודה שיש לי או אין לי.
אני מרגיש קיים מעצם היותי מחובר למקור הקיימות והחיות האינסופי שלי הבורא האינסופי שקיים בי ובכל העולמות.
זה נשמע ממש מעניין נכון? ונשמע אולי פשוט? אולי עובר לכם בראש לשאול אז רגע איך זה שלא כולם מחוברים אם העצמי פשוט קיים בתוכי?
אז לצערנו בגלל שאנחנו יצורים יותר הכרתיים ורואים את העולם ואת המציאות מתוך העיניים הפיזיות שלנו אנחנו חיים את המציאות הקיימת מבחוץ ולא אותנו באמת מבפנים, אנחנו קשובים לקולות שבחוץ יותר מלקולות הפנימיים שהם הקולות שאמורים להאיר לנו ולכוון לנו את הדרך הנכונה לנו בעולמנו.
אני אתן דוגמא להמחשה איך יכולה להיווצר חרדה קיומית.
דוגמא:
אדם שנורא רגיל להיות בעשייה מתמדת, לעשות עבור אנשים, לעבוד כל הזמן (מה שנקרא בימנו וורקוהוליק), להיות בתנועה מתמדת, האנשים האלו שפשוט לא יכולים להיות לבד ופשוט לשבת לנוח.
בלא מודע אדם כזה פשוט תלוי בעשייה ובתנועה שלו, ללא העשייה והתנועה הבלתי פוסקת הזו הוא אינו מרגיש קיים.
רוב הזמן ככל שהוא בתנועה הוא לא תמיד מרגיש שמשהו לא בסדר, מבחינתו זה אפילו מצוין.
הרבה פעמים מתחילה הבעיה שפתאום משהו קורה שמצריך אותי בלא ברירה לשבת לנוח ולא לעבוד, למשל מחלה, תאונה, פיטורין מהעבודה וכדומה.
ברוב המקרים אדם כזה שנורא תלוי בעשייה שלו יחווה חרדה, כיוון שאת התנועה והקיימות שלו עד היום הוא קיבל מתוך תנועה חיצונית של העשייה שלו ועכשיו כשהוא לא יכול לעשות, לעבוד אז הוא פשוט חווה חוסר קיימות, כאילו הוא לא קיים, הוא רואה במראה שהוא קיים אבל הוא מרגיש לא קיים כי הוא לא חווה ומרגיש אותו עצמו מבפנים, לא חווה את התנועה מתוך האנרגיה האינסופית שלו וזה בעצם שורש החרדה.
סיכום המאמר:
הקיימות שלנו, הבסיס שלנו, הביטחון שלנו מגיע מתוכנו.
ככל שנתחבר יותר אלינו, נרגיש חזקים יותר, בטוחים יותר ויציבים יותר וגם אם משהו בעולמנו החיצוני ישתנה, זה לא יערער אותנו ואת תחושת הקיימות שלנו.
זה לא אומר שזה יהיה קל ממש, יכול להיות שזה יהיה אולי קצת קשה לחוות פיטורים או תאונה וכדומה אבל זה לא יפיל אותי למצב חרדתי שבו אני מרגיש לא קיים ושאין לי במה להיאחז ושאני תלוש.
חווים חרדה?
רוצים להרגיש יותר קיימות ובטחון מתוככם ללא תלות בדבר חיצוני?
מוזמנים אלי ונלך צעד צעד בדרך לביטחון וחוזק פנימי שמגיע ממש מתוככם.
כי כל התשובות קיימות בנו.
לבירורים וקביעת תור התקשרו: 052-4783181
אלינור לוי
מטפלת רגשית ורפלקסולוגית.
מלווה תהליכי ריפוי ויציאה ממצבי משבר.