אני שומעת המון מאנשים משפטים כמו "ככה אני" או "הסכמתי להתנסות בהתנסות זו או אחרת ואמרתי שלפחות אחרי ההתנסות אדע אם הדבר מתאים לי או לא לפי מי שאני" או משפטים כמו "אני יודע טוב מאוד מה מתאים לי ומה לא".
האם חשבתם פעם על המידה שבה אנחנו כל כך בטוחים שהאני שלנו הוא דבר מוגדר וקבוע? עד כמה ה"אני" הזה שאנחנו חיים לפי דרכו ומגדירים אותה להיות דרכנו הוא אולי בעצם בעצמו אשליה אחת גדולה?
אתן דוגמא מהתנסויות חיי
"אני" חשבתי שאני ממש טובה עם ילדים בכלל ורק חיכיתי להיות אמא,
אז זו אני, נכון? אוהבת ילדים, טובה עם ילדים.
ככה הגדרתי אותי בגיל 14
"אני" חשבתי שאני ממש טובה בחינוך ילדים במתמטיקה ואפילו שקלתי בצעירותי לעסוק בכך וכסטודנטית למחשבים העבודה שלי בזמן הלימודים הייתה בנושא הזה ועשיתי חייל. למדתי ולימדתי ועבדתי עם ילדים צעירים והיה מדהים.
אז זו אני, נכון? מישהו טובה בחשבון, טובה עם ילדים, עם סבלנות ויצירתיות שיכולה ללמד אחרת
ככה הגדרתי אותי בגיל 22
ואז נולדה הבת הגדולה שלי והגיעה לבית הספר.
ו"אני" שבאתי עם כל ההגדרות של היותי אוהבת ילדים ואוהבת מתמטיקה ומעולה בשניהם התיישבתי ללמוד איתה בכיתה א' ובכיתב ב' תרגילים פשוטים שעבורה באותה עת לא היו פשוטים ואיבדתי את הסבלנות תוך כמה דקות ספורות (ואני לרג'ית עם עצמי כשאני אומרת כמה דקות). פשוט לא הצלחתי להבין איך היא לא מצליחה לזכור ש3+4 שווה 7 כי זה ממש בסיסי ולמה היא קמה כל הזמן וזזה ולא ממש מקשיבה. (וגם כשבהמשך הגיעו הגדרות של קשב וריכוז הן רק היו הגדרות אחרת, גם הן לא עזרו כל עוד אני והיא חיינו הגדרות למציאות הזו להשתנות...)
וכעסתי עליה... וכעסתי עלי... וכעסתי על העולם שחשבתי שאני משהו שאני בעצם לא.
אבל בפועל, אני לא כל מה שהגדרתי שאני והיא ממש לא כל מה שהגדרתי בזמנו שהיא צריכה להיות וכל ההגדרות הללו של האני של שתינו בעיקר לא אפשרו לי ולה להיות ולגלות מה אני והיא יכולות לגדול להיות ביחד ולחוד.
לה הייתה התנגדות ללמידה שלא הייתה קשורה אלי, לי הייתה התנגדות לכל דבר שאינו הצלחה מיידית בלמידה שלה כי ההצלחה שלה מגדירה אותי והשילוב שלי ושלה יצר פיצוץ כל כך בנלי אצל ילדים והורים ובפרט כשהילדים מתקשים בלימודים ועדיין חשבתי שאני יודעת מי אני רק שכנראה ההגדרה הקודמת הייתה שגויה ולצערי פשוט מיהרתי לעדכן הגדרות...
הפעם חשבתי ש"אני" כנראה לא באמת טובה עם ילדים ואין לי סבלנות ואני ממש לא יכולה לעזור בלימודים ובמיוחד לא בחשבון וכנראה שמה שידעתי עלי פעם היה טעות. בגיל 34 זרקתי את כל ההגדרה הישנה והחלפתי באחרת.
לא חבל לזוז כל כך הרבה בהגדרות של מי אנחנו? ולהתעסק כל כך הרבה בלשים עלינו תלבושות שבעיקר מכבידות עלינו? האם זה הגיוני שכך החיים יגרמו לי פעם לחשוב שאני דבר אחד ופעם אחרת היפוכו?
ה"אני" הוא רק אשליה, אשליית ההכרה. מעטפת מסוימת הישרדותית שכל אחד מאיתנו חי באופן שהכי בטוח עבורו כרגע, אבל זה לא מי שאנחנו עצמנו זה רק מי שאנחנו עוטים עלינו להיות כעת וזה לגמרי מעטפת ולא מה שנגלה אם נסתכל באמת.
אז אנשים אומרים לי, אבל איך נדע מי אנחנו אם זה לא מי שאנחנו מגדירים אותנו? שאלה מעולה.
בואו נתחיל מלהבין בכלל שה"אני" שלנו הוא סוג של משקפיים שדרכם אנחנו רואים את העולם ולכן גם המסקנות שאנחנו מסיקים לגבינו נגזרות מאותן משקפיים ולכן לא באמת מספרות לנו הרבה על מי שאנחנו עצמנו באמת אלא יותר על אילו משקפיים אנחנו מרכיבים. אם המשקפיים ורודים נראה ורוד, אם הן סדוקים נראה את העולם סדוק וכן הלאה. עצם המוכנות להיפתח בכלל לאפשרות שכל הגדרות האני שלנו מספרות בעיקר על המשקפיים שלנו ולא עלינו היא כבר התחלה מדהימה...
מבטיחה להמשיך ולשתף בנושא. שיהיה שבוע נפלא ושנזכה להתבונן ולהפתח בכלל לאילו משקפיים אנחנו נושאים איתנו ודרכם רואים את העולם?