האם גם אתם מרגישים לפעמים כמו עכברים שרצים על מסלול מעגלי כזה בו אתם רצים ורצים?
מתי בפעם האחרונה שאלתם את עצמכם "האם נעים לי?"
האם נעים לי מצב מסוים? האם נעימים לי יחסים עם אנשים שונים? עם הגוף שלי? בתפקיד שלי?
לפעמים נדמה שאנחנו בכלל לא זוכרים ביננו לבין עצמנו וגם לילדנו עד כמה השאלה הזו חשובה.
מלאי כוונות טובות וחיים עמוסים, אנחנו קמים כל בוקר ויוצאים ליום חדש. מארגנים ומפזרים את הילדים, הולכים לעבודה, עושים כל מני סידורים ואם מצליחים מכניסים על הדרך ספורט או זמן אישי או משפחתי.
נדיר שאנחנו עוצרים לשאול איך זה מרגיש? האם זה נעים לי?
מתי פעם אחרונה שאלתם אתכם "מה שלומי?"
השבוע ניסיתי להבין מה גורם לי להסכים לשלם לבעלי מקצוע מסויימים יותר למפגש 1:1 גם כשיש זולים מהם בשוק, ואז קלטתי. מה שמשותף לכל אלו, מעבר להיותם מקצועיים בתחומם, שאכפת להם מה שלומי.
כשאנחנו נפגשים הם עוצרים ושואלים "מה שלומי?", "איך היה השבוע שלי?", "מה חשוב לי במפגש הפעם?"
זה נשמע מובן מאליו אבל תעצרו רגע ותחשבו האם זה באמת מובן מאליו לשאול מה שלומנו???
האם כל דיאטנית ששוקלת אדם טורחת לשאול אותו איך הרגשת עם המספר שראית עכשיו?
האם כל מדריך כושר שואל את המתאמן שלו איך הרגיש האימון ומה היה הכי נעים ונכון לו?
האם כהורים, כשהילד שלנו מרביץ או מתעצבן, אנחנו שואלים אותו בכלל אם זה היה נעים לו להתנהג ככה? (עבורו ולא רק עבור האחר). הרי נרצה שהילד שלנו לא ירביץ כי זה לא נעים לו, עצמו ולא כי מתחשב באחר.
וחשוב יותר, קלטתי שבנוסף לכך שזה נפלא שיש סביבי אנשים נפלאים ששואלים מה שלומי, חשוב לא פחות שאני אדע מה שלומי. פעמים רבות אנחנו צריכים שיבדקו מה שלומנו כשאנחנו לא בהכרח מרגישים אותנו ואז כמו צריכים שמישהו מבחוץ יבדוק ש"אנחנו בחיים". כשאני מחוברת אלי אני יכולה להרגיש מה שלומי ואז זה נפלא שגם אחרים מתעניינים בשלומי אבל זה לא הכרח עבורי כדי להרגיש אותי.
השבוע היינו אצל הורי אני והבנות אחר הצהריים והיה כיף. בדרך לשם שמענו אני והבנות סטטיק ובן אל בפול ווליום ושרנו ואצל הורי הכנו כדורי שוקולד ואכלנו ארוחת ערב ואחר הצהריים עבר בנעימים. הגיעה השעה 19:00 ורציתי לזוז ובתי הגדולה הייתה עסוקה ביצירה וביקשה עוד דקה ... ועוד דקה... ואני חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי וכך חלפה חצי שעה ואז ברגע התעצבנתי ואמרתי עכשיו הולכים בכעס והבנות בלית ברירה הצטרפו.
במצב כזה פעמים רבות נכעס על עצמנו שהתעצבנו על הילדים (יש פה הורה שזה לא קורה לו?) ונבטיח להיות סבלניים יותר פעם הבאה ולהכיל אותם או לחילופין לשים מראש גבול ברור יותר אבל זה לא העניין.
אם אני התפרצתי סימן שהיה לי לא נעים והיה לי לא נעים כי לא הקשבתי בין היתר לעצמי ולכך שעבורי ב19:00 הביקור החל להיות יותר מדי. ככל שאקשיב לא רק לבנות אלא לעצמי ואכבד מה נעים לי ומה לא, כך בטוח שאכעס פחות אבל חשוב מכך גם לא אצטרך להתאמץ להיות אמא טובה ולהכיל אותן ועוד, כי כשקודם כל נעים לי, אז בטבעיות אני פנויה להיות נעימה יותר לאחרים ולהקשיב גם מה נעים להם.
אתם בטח תוהים למי יש זמן לזה, החיים עמוסים גם ככה, אין לנו זמן לשאול מה נעים
את השאלה הזו נטשנו אי שם בילדותנו הרחוקה ואנחנו לא יכולים להרשות לנו לבזבז זמן על כאלו תהיות...
ואני תוהה האם אנחנו יכולים להרשות לנו שלא?
מה קורה בחיינו כשאנחנו שוכחים לבדוק מה נעים לנו?
מה קורה איתנו כשאנחנו לא מרגישים אותנו, כשאנחנו לא ממש יודעים מה שלומנו?
והאם זה לא הדבר האחד החשוב ביותר שנוכל ללמד את הילדים שלנו? להרגיש מה נעים ומה לא נעים להם ומתוך כך לפעול. השבוע שאלתי את בתי הקטנה על משהו אם זה היה לה נעים והיא גמגמה שלא ואז קלטתי שלא נעים לה להודות שלא נעים לה, אז אמרתי לה שרק מי שמוכן להרגיש גם מה לא נעים לו בלי לכעוס על עצמו אלא כהזדמנות פעם הבאה לנסות לדאוג שיהיה לו נעים יותר, יוכל לאפשר יותר נעים בחייו.
אם ננסה לטאטא את מה שלא נעים לנו כי לא נשאל או כי נעטוף הכל ברגשות אשמה וכעס, לא נזכה לגלות מה כן נעים ולהרחיב את חיינו כך שיהיו יותר ויותר נעימים עבורנו ומתוכנו.
אם גם אתם רוצים לדעת מה שלומכם ולגלות מה נעים לכם ואיך להתרחב לא מתוך הכלה והתפתחות אלא מתוך כך שמגיע לכם לחיות חיים נעימים ומחוברים יותר אליכם אתם מוזמנים להגיע לסשן של חיבור והגשמה עצמית...
באהבה, ענת קיסל.
טלפון להזמנת סשן חיבורים - 072-2149312