היום פרשתי משיעור פילאטיס. אף פעם לא היו לי נתונים פיזיולוגיים מתאימים לספורט, לא גמישות, לא כוח, לא מהירות, לא קוארדינציה, לא שיווי משקל, לא כלום. ועם השנים אני עדיין נשארת הילדה השמנה מכיתה ד', שנעמי המורה לכלכלת בית שהדגימה עלינו איך בודקים את שכבת השומן העודף בגוף עם שתי אצבעות במותן אמרה לי כשהתכווצתי: "אל תדאגי, אצלך אני לא באה לבדוק". פרשתי משיעור פילאטיס כי הפער בין מה שהייתי צריכה לבצע לבין מה שיכולתי היה רב מדי. לא מאתגר, לא מנחם בעובדה שאפשר קצת "לעשות הנחות" ולא לעשות הכל. פשוט פער גדול מדי. המורה שלנו היתה באטרף מהסגנון של "תאהבו את זה, תתאמצו" ואני פשוט עזבתי. כי הייתי צריכה שיקחו אותי לאט לאט, יחזקו אצלי שריר אחרי שריר ויגמישו בי גיד אחר גיד.
יש אנשים שהפער הזה גדול מדי עבורם ברמה הפיזית ויש שברמה הנפשית והחברתית. בשביל חלק מאיתנו היכולת להיכנס לחדר הומה אדם, לחייך בבטחה, להגיד שלום, לשאול מאיפה באת הם משהו שנמצא בפער גדול, לפעמים גדול מדי. הם הרבה פעמים קפואים, מגומגמים, חסרים את מיומנויות התקשורת, היכולת לצחוק מבדיחה, להתרחב אל מקומות של הדדיות של בוא אני אחזיק לך את הכוס ותשמור לי על המקום, או אפילו סתם להציג את עצמם.
אנשים שגדלו בצל טראומה או חוויה של התעללות, דחיה ואלימות שיצרו מציאות חיים שבחושים של ילד הם הרגישו שהם צריכים להסתיר מהעולם ובתוך זה גם את עצמם. הם לא למדו תקשורת כי אסור היה להם לדבר, הם לא רכשו הדדיות כי לא הביאו הביתה חברים ולא פתחו מיומנויות חברתיות. הם לא השתעשעו או השתובבו או למדו לבחון גבולות או מצבים מפני שהפחד מפגיעה היה משתק מדי, מצמית. ואז הם גדלים ולא יודעים איך להשתלב. הם נזרקים אל חיי הבגרות בלי כלים, בלי יכולות, בלי כוחות ואף אחד לא עוצר את השיעור בשבילם. אז הם פשוט עוזבים. עוזבים מקומות עבודה, עוזבים מעגלים חברתיים או בכלל לא נכנסים פנימה, עוזבים סיטואציות מאיימות, משפחה מורחבת, ערבי הווי רועשים. וצריך לקחת אותם צעד אחר צעד, לעזור להם לפתח את שריר הדיבור ושריר החיוך, ואת נשימת הרוגע ומה זה הומור. ואיך להבין ניואנסים חברתיים, ציניות, מניפולציות חברתיות. אי אפשר למחוק את העבר אבל אפשר לעטוף את הפגיעות בעור של חמלה, שהוא מספיק חזק כדי שהאדם שבתוכו יוכל ללמוד בהתחלה לשרוד, ועם הזמן לחיות.