אתמול יום שבת חזרנו הביתה בצהרים עם הבנות והתחלנו להכין צהריים. פתאום נזכרתי בשיחה עם אחותי על שיתוף הילדים במטלות הבית וביקשתי מהבנות לעזור להכין אוכל ולפנות מדיח. הקטנה נרתמה בשמחה והגדולה נשכבה בסלון במחאה. כמובן שהתעצבנתי על הגדולה ואז עצרתי ואמרתי לה שאני לא כועסת עליה, אני כועסת עלי שאני לא משתפת אותן יותר במטלות הבית ומוציאה את זה עליה. הסברתי לה שהיא לא חייבת לפנות מדיח אלא יכולה לעזור בכביסה או בהכנת הברוקולי או הסלט אבל כן נרצה שהיא תיקח חלק.
כמה פעמים אנחנו כועסים על הילדים ובעצם כועסים עלינו שעד כה לא התנהלנו איתם ואיתנו באופן מסוים ועכשיו פתאום כשזה מכה בנו זה מרגיז לקלוט את התוצאה?
כמובן שכששחררתי את הרצון שלי שברגע זה היא תשתף פעולה כשבעבר אף פעם לא ביקשנו ממנה לעזור בבית, היא נרתמה ויחד ארבעתנו, אני בעלי והבנות, פינינו מדיח, שמנו כביסה והכנו ארוחה ואפילו פינינו אותה בסוף. הקטע שהכל היה מהיר יותר וקל יותר והבנות נהנו מזמן האיכות איתנו. מדהים כמה קשה עבדנו 2 (אני ובעלי) לדאוג ל4 במקום להרחיב את הראייה ולפעול בשיתוף פעולה עד היום.
פתח קטן במחשבה גם על האפשרות לשתף פעולה וגם על ההבנה שזה תהליך ולא להתעצבן עליהן ישר כי זה מוזר להן יצר מציאות אחרת לגמרי שאפשרה לכולנו להנות הרבה יותר משבת בצהריים יחד. ננסה שוב בהמשך...