כשהייתי ילדה קטנה, בת 5 או 6
אמא קנתה לי ספר על המזל האסטלוגי שלי, טלה.
אחד מהדברים שנחרטו לי שם זה שהיה כתוב על המזל הזה שיש נטייה לאגואיסטיות
אז שאלתי את אמא שלי "אמא, אני אגואיסטית?"
והיא ענתה שכן, לפעמים אני יכולה להיות גם אגואיסטית...
זה הזכרון הראשון שלי של אשמה
של דחייה עצמית
אז הייתה בי החלטה בתוכי- זה אני לא מוכנה להיות.
את החלק הזה שבי שאני לא רוצה.
נהיה חלק חשוך, דחוי.
וכדרכו של עולם
החלק הזה,
האשמה הזאת
המשיכה לבעבע בתוכי
מ ל א א א
מול ההורים,
מול בני הזוג
כל מקום שהפגיש אותי עם עצמי, שזה בעצם כל מקום
למדתי לפתח מנגנוני התמודדות
כמו ריצוי, ניתוק, לא להקשר, "לא אכפת לי"-ים
בחצי שנה האחרונה פגשתי כמויות היסטריות של האשמה הזאת,
פגשתי חיים שלמים שהתנהלו עם תחושת אשמה,
עם חלק בתוכי שאני דוחה
ועדיין...
ואני לומדת להכיל אותה. באמת.
להסכים להתמלא בתחושת האשמה הכואבת הזאת,
ולתת לזיק אור של אהבה לעטוף אותנו. ביחד.
שכן, לפעמים אני יכולה להיות גם אגואיסטית
ועדיין, אני מופלא